רגולציה סביבתית והצהרות סביבתיות

סך הכול של 191 מדינות, כמעט כולן מדינות ריבוניות, וכן האיחוד האירופי ביצעו אשרור של הסכם פריז, תוך התחייבות להגביל את עליית הטמפרטורה העולמית אל מתחת ל-2 מעלות צלזיוס עם מאמצים להגביל אותה ל-1.5 מעלות צלזיוס מעל לרמה הטרום תעשייתית ⁽¹⁶⁾. מאחר שמבנים מהווים גורם משמעותי התורם לפליטות CO_{₂ העולמיות, הממשלות נעות מעבר לתקנות מסגרת שאינן מחייבות או המלצות לעבר דירקטיבות מחייבות, אימוץ כללים ותקנות, תוך הפיכת הפחתת} CO_{₂ במבנים לחובה ולא לאפשרות.}

דירקטיבת הביצועים האנרגטיים באיחוד האירופי (EPBD) מגדירה תקני ביצועים אנרגטיים מינימליים כדי להשיג מאגר מבנים יעיל במיוחד ללא פליטות פחמן עד לשנת 2050. מדינות אירופיות מטמיעות את EPBD על ידי פיתוח ואכיפה של רגולציות לאומיות. לדוגמה, גרמניה הטמיעה את EPBD באמצעות Gebäudeenergiegesetz‏ (GEG) או חוק האנרגיה במבנים שלה, הכולל מגוון אמצעים, כולל דרישה כי במבנים שאינם למטרות מגורים עם יכולות חימום וקירור של מעל 290 קו"ט [82.5 טונות או 98'9520 BTU/שעה] יותקנו מערכות בקרת מבנה ⁽¹⁷⁾. נכון לשנת 2030, מגבלת קיבולת זו תרד ל- 70 קילוואט. בחלק מהערים בארה״ב, כגון ניו-יורק, תקנות אנרגיה מחמירות כגון תקנה מקומית 97, מגדירות מגבלות על פליטות, עם עונשים החל משנת 2024. לדוגמה, הבעלים של מבנה בשטח 9,000 מ״ר הנוקט בפעולה מינימלית להפחתת פליטות עשוי להסתכן בקנסות של עד 1 מיליון דולר ⁽¹⁸⁾. יעד 'הפחמן הכפול' של סין הכרוך בהגעה לשיא הפליטות עד לשנת 2030 ולאחר מכן השגת ניטרליות פחמנית עד לשנת 2060 הוביל לאימוץ החוק הכללי משנת 2022 לשימור אנרגיה במבנים ולשימוש באנרגיה מתחדשת, המהווה רגולציית חובה ראשונה בסין בכל הנוגע לפליטות ממבנים ^{(19; 20)}. חוק הבנייה בת הקיימא ושימור האנרגיה של הודו (ECSBC) הכניס תקנים בכל הנוגע לביצועים אנרגטיים של מבנים מסחריים, וכמה ממדינות המחוז הפכו אותו למחייב חוקית ^{(21; 22)}. לעתים קרובות פעולות אלו נתמכות גם על ידי תמריצים כלכליים עבור בעלי המבנים.

עם זאת, נכון לשנת 2024, רק 88 מדינות אימצו חוקי אנרגיה לבניינים בעיר אחת לפחות. 55% מהחוקים האלו נשארו ללא שינוי מאז שנת 2025, ומכאן שייתכן כי אינם עומדים בתקנים המודרניים לגבי ביצועים גבוהים ⁽²³⁾.

עם עליית הלחץ לגבי העמידה ביעדי הפחתת פליטות הפחמן, עוד מדינות צפויות לעבור ממסגרת חקיקה לא מחייבת או מהמלצות לחקיקה מחייבת במטרה להפחית את פליטות ה-CO_{₂. בעוד שרגולציות רבות מתמקדות בהפחתת פליטות תפעוליות, פחמן מגולם נמצא גם הוא באופן הולך וגובר תחת ביקורת חקיקתית, דבר היוצר צורך לתעד את הפליטות המגולמות של מוצרים. הצהרות מוצר סביבתיות (EPD) עשויות לשמש למען מטרה זו. מסמכי EDP הן מסמכים תקניים, המאומתים באופן בלתי תלוי ומספקים נתונים שקופים וכמיתים בנוגע להשפעה הסביבתית של מוצרים לכל אורך מחזור החיים שלו, כולל, בין היתר, פליטות פחמן.}

נכון לתחילת 2024, מעל 120,000 מסמכי EPD ^‏(24)‏ לגבי מוצרי בנייה קיימים ברחבי העולם, עם פיתוח נרחב ברחבי אירופה, מדינות אמריקה, אסיה, אמריקה הלטינית והמזרח התיכון ⁽²²⁾. אף שמסמכי EDP מתקבלים כיום בעיקר מבחירה, יצרנים משתמשים בהם כדי להמחיש שקיפות פחמנית, כדי לתמוך בטענות לפעילות ירוקה וכדי לשווק את המוצרים שלהם כבני קיימא. בנוסף לכך, אישורים רבים לבניינים ירוקים, כגון LEED‏, BREEAM‏, DGNB ופרס ׳אתגר המבנה החי׳ מעניקים נקודות זכות לשימוש בחומרים הנידונים במסמכי EDP‏ ⁽²⁵⁾. אישורים אלו מוסיפים ערך רב, כאשר מבנים ירוקים בחלק מהערים באסיה גובים פרמיית השכרה של עד ל-28% ⁽²⁶⁾.

עם זאת, הרגולציות הולכות ומתהדקות. בצרפת ובגרמניה, חברות צריכות להחזיק באישור EDP עבור כל מוצר בנייה המשויך לאיכות הסביבה. נורווגיה דורשת לפחות עשרה מוצרים מאושרי EDP לפרויקטים ציבוריים גדולים, ואילו איטליה מחייבת אחוז מינימלי של תכולה ממוחזרת במבנים ציבוריים. בדומה לכך, דנמרק, פינלנד ושוודיה דורשות הערכה עבור פחמן מגולם בבניינים, כאשר אישורי ה-EDP משמשים כעדות לעמידה בדרישות ⁽²²⁾.

החל משנת 2028, דירקטיבת הביצועים האנרגטיים של בניינים (EPBD) תדרוש מכל הבניינים הגדולים ששטחם עולה על 1,000 מ״ר במדינות החברות של האיחוד האירופי לעבור הערכת פחמן מגולם, תוך הרחבת חובה זו לכל הבניינים החדשים עד לשנת 2030. דרישות עתידיות אלו צפויות להעלות באופן ניכר את הדרישה לנתוני EDP, ולבסס את תפקידם בשיטות בנייה בנות קיימא ^{(27; 28)}.